החלטה בתיק מ"ת 39891-02-12 - פסקדין

בפני בקשה למעצר עד תום ההליכים בהתאם לסעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו- 1996 ( להלן: " חוק המעצרים").

כנגד הנאשם הייתאם סואעד (להלן: " המשיב")הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של סיכון אנשים בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: " החוק");עבירה של תקיפת קטין או חסר ישע, לפי סעיף 368ב(א) רישא לחוק; עבירה של חבלה במזיד, לפי סעיף 413ה לחוק.

בהתאם לכתב האישום, עולה כי ביום 12.2.12, נהג המתלונן, שוקת סואעד, באוטובוס ובו תלמידי בית ספר, באזור כפר כמאנה. שחלף האוטובוס סמוך למשיב, הבחין המשיב כי המתלונן נוהג באוטובוס, הוא הרים אבן ויידה אותה לעבר האוטובוס וזאת בכוונה לפגוע במתלונן או באוטובוס או בנוסעיו או לסכן בטיחותם. האבן פגעה באוטובוס בחלון שנמצא מצידו השמאלי ליד הנהג וניפצה אותו. בהמשך, המשיב ידה אבן נוספת לעבר האוטובוס, וזאת בכוונה לפגוע במתלונן או באוטובוס או בנוסעיו או לסכן בטיחותם. האבן ניפצה החלון האחורי של האוטובוס, שברי הזכוכית פגעו בפניה של הקטינה נ"ד, ונגרמו לה מספר חבלות ושפשופים שטחיים. בנוסף לקו הקטינים נ"ז ו נ"ס בחרדה והם טופלו בבית החולים.

בד בבד עם הגשת כתב אישום, הוגשה בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו. הצדדים לא העלו מחלוקת אמיתית לגבי קיומן של ראיות לכאורה, אם כי בא כוח המשיב הדגיש את ספונטאניות מעשיו של המשיב, ואת התגרות המתלונן במשיב טרם המעשים.

המבקשת הפנתה במסגרת טענותיה לראיות לכאורה הקיימות כנגד המשיב, מהן: הודעת המתלונן המתארות את מעשי המשיב; הודעות הקטינים שהיו באוטובוס שתיארו את זריקת האבנים לעבר האוטובוס על ידי המשיב, ושללו כי המתלונן התגרה במשיב או ירד עם מקל על מנת לתקוף המשיב; הודעת פהים נעים, שראה המשיב זורק אבנים לאוטובוס ולא ראה המתלונן יורד עם מקל; הודעת המשיב הקושר עצמו לאירוע אם כי מוסר כי עשה כן לאחר שהמתלונן התגרה בו ואף רצה לתקוף אותו באמצעות מקל. לגישת המבקשת, מעשי המשיב מקימים חזקת מסוכנות, בהתחשב בכך כי המשיב תקף ללא הבחנה אוטובוס נוסע בו תלמידים קטינים, ובכך סיכן הוא את כלל הנוסעים. כמו כן כי קיים חשש לשיבוש הליכי משפט, בהתחשב בהיכרות קודמת בין המשיב למתלונן וכי הם מתגוררים באותו ישוב. על כן ביקשה המבקשת להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו.

בא כוח המשיב, טען כי מהראיות עולה כי אין המדובר באירוע מתוכנן, אלא המדובר בהתפתחות ספונטאנית, עת שטרם זריקת האבן הראשונה המשיב התגרה במתלונן, ובהמשך המתלונן אף ירד לכיוון המשיב עם מקל בידו. גרסה זו עולה מגרסת המשיב, מגרסת חאלד סואעד וכן בהתחשב בסתירות שעלו בין גרסת המתלונן לקטינים. בא כוח המשיב, הבהיר כי יש לכך השלכה ישירה על המסוכנות העולה מהמשיב בהתחשב באקראיות האירוע והיעדר תכנון מקדים. מעבר לכך נטען כי מסוכנות המשיב הינה ספציפית ומוגדרת אך כנגד המתלונן וזאת על רקע סכסוך קודם בין השניים, אם כי ניתן לנטרל זאת בחלופת מעצר ראויה שתכלול הרחקה מהמתלונן וכן בהתחשב בסולחה שגובשה בין הצדדים שהסירה המניע להתפתחות האירוע. מעבר לכך נטען כי המשיב הינו בחור צעיר בשנים ללא עבר פלילי, וניתן בנסיבות העניין להסתפק בחלופת מעצר בית מלא בביתם, בפיקוחם של מפקחים אחראים וראויים.

דיון ומסקנות

לאחר שעיינתי בחומר הראיות שהונח בפני, הגעתי לידי מסקנה כי קיימות ראיות לכאורה המבססים סיכוי של ממש להוכחת עובדות כתב האישום.

במסגרת חקירת המשיב, קשר המשיב עצמו לאירוע זריקת האבנים, אם כי תיאר כי הדבר בא בעקבות התגרותו של המתלונן בו, לאחר שקילל אותו ועשה לו תנועת גנאי. משכך הוא זרק עליו אבן, בהמשך המתלונן אף ירד עם מקל ורצה לבוא לעברו, משכך המשיב זרק האבן השנייה לעבר האוטובוס.

גרסת המשיב, נתמכת בהודעת דודו של המשיב, חאלד סואעד, אשר מסר גם הוא, כי המתלונן קילל המשיב, אם כי חאלד מסר הודעה מתחמקת באשר לשאר התפתחות האירוע. בנסיבות אלו, אני סבור שיש לבחון את הודעתו של חאלד בזהירות רבה, ולתת לה משקלה במתן הדעת לקרבה המשפחתית בינו לבין המשיב וקיומו של מניע, כי עד זה יציג הדברים בצורה התומכת בגרסת המשיב.

בהתאם להודעת המתלונן עולה כי בזמן שהסיע תלמידים לבית הספר, נזרקה לעברו החלון הסמוך לו אבן ופגעה בחלון, ובהמשך ועת שבא לעצור נזרקה אבן נוספת לעבר החלון האחורי שגרמה לפציעת אחת התלמידות שהיו באוטובוס. במסגרת הודעתו, הכחיש המתלונן את טענת המשיב לפיה הוא קילל אותו או התגרה בו. אוסיף כי גרסת המתלונן נתמכת בהודעות הקטינים, ובהודעתו של העד פהים נעים אשר לא ראו המתלונן מאיים, או מקנטר המשיב.

בשלב זה של ההליך, ובהתחשב בראיות הקיימות בתיק, מהן הודעת המשיב, לפיה הוא קושר עצמו לאירוע זריקת האבנים, אני קובע כי קיימות ראיות לכאורה מספיקות לצורך הוכחת המיוחס למשיב. בנסיבות העניין לא מצאתי מקום לתת משקל להימצאותה של התגרות טרם המעשים, הן אם בבחינה עונשית של המעשים או בבחינה לשלב המעצר עד תום ההליכים. מעשי המשיב מקימים לכאורה המעשים המיוחסים לו, זאת אף אם המשיב התגרה בו טרם המעשה ולכל היותר לעניין זה יש מקום בשלב גזירת העונש. אם כי לא לעניין קיומה או היעדר קיומה של העבירה. בנוסף עולה לכאורה כי המשיב התכוון לפגוע במתלונן וכן עולה לכאורה כי המשיב צפה כאפשרות קרובה לוודאי הפגיעה בנוסעי האוטובוס, מכאן כי על פניו התקיימה המחשבה הפלילית הנדרשת. עוד אציין כי גם אם מתברר כי המתלונן הוציא מקל לאחר זריקת האבן הרי שהדבר מוצדק ואינו עולה לכדי עבירה פלילית, כל עוד המתלונן עשה כן על מנת להדוף המשיב.

מעבר לאלו, לא ראיתי בקנטור המדובר כדי להפחית ממידת מסוכנות המשיב, זאת לנוכח הפער הגדול בין הקינטור הנטען לבין המעשים שבוצעו על ידי המשיב, ובמיוחד התוצאות הקשות שהיה יכול להביא האירוע. מעשי המשיב היוו סיכון ממשי לחיי הנוסעים באוטובוס ולתלמידי בית הספר. תוצאה לפיה האבן הייתה פוגעת במתלונן שבעקבות כך תתרחש תאונה באוטובוס או התהפכות, וכתוצאה מכך גרימה לפגיעות רבות בגוף ובנפש לנוסעי האוטובוס, היא אינה תוצאה רחוקה או דמיונית אלא קרובה ומוחשית, ועומדת לנגד עיני בכתיבת החלטה זו.

בנסיבות העניין, אף אם ניקח המקרה בו המשיב בתוך תוכו לא התכוון להביא לפגיעות בגוף או בנפש, הרי שאדישותו לתוצאה ושיקול דעתו המקומם, ללא בחינה להשלכת מעשיו, מלמדים הם על מסוכנתו של המשיב לכלל הציבור במנותק משאלת הסכסוך בין המשיב למתלונן. על המסוכנות העולה ממעשה של ידוי אבנים לעבר נתיב תחבורה, נאמר:

"זריקת חפצים לעבר נתיבי תחבורה יש בה סיכון גדול לחיי המשתמשים בהם, ולשלומם הגופני. יהא הרקע למעשים אלה אשר יהא, יש בהם משום סיכון גדול לשלום הציבור (ראו למשל: בש"פ 274/01 בכר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 22.1.07)). הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שמדובר באבנים שהושלכו אל עבר מכוניות חולפות, הואיל והפסיקה רואה בהן בבחינת נשק קר" [בש"פ 6792/07 ראגד נ' מ"י (טרם פורסם, 15.8.07)].

כך במקום אחר נאמר:

" [...], הואיל ויידוי אבנים על רכב נוסע,[...]היא עבירה שסכנתה רבה, מאחר והמעשה עלול להסתיים לא רק בגרימת נזק לרכוש או בהפרעה לתחבורה, אלא גם בקיפוח חיי אדם. את הסכנה הזו צריך לקדם באמצעי הגנה, גם אם אלה כרוכים בשלילת חירותו של אדם, ובמיוחד ראוי לנהוג כך ביחס למי שסכנתם אינה עוד רק פוטנציאלית, אלא מוכחת . " [בש"פ 7937/00 מ"י נ' מחאמיד (טרם פורסם, 9.11.00)].

מעבר לכך אציין, כי לא ראיתי בנסיבות העניין חשש ממשי לשיבוש הליכי משפט, זאת בהתחשב בכך שהמשיב קושר עצמו בזריקת האבנים, ולביצוע העבירה.

חרף המסוכנות העולה ממעשה משיב, הכלל הוא, כי גם כאשר מדובר בעבירות חמורות, על בית המשפט לבדוק אם יש בחלופת המעצר כדי לענות על דרישות המעצר בפועל. כך נפסק: